ביהמ"ש העליון אמר את דברו בענין "שריד" – אבן דרך משמעותית בדרכן של האגודות השיתופיות הקהילתיות
גיליון 3 "שלא מן המניין"
בתאריך 2.11.2017 נתן ביהמ"ש העליון את פסק דינו בערעורים שהוגשו על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בנצרת בעניין שריד (ע"א 2853/16, 2890/16 משעלי ואח' נ' מתיישבי שריד וקיבוץ שריד).
חשיבותו של פסק דין זה עצומה בקביעת המשך תיפקודן של האגודות הקהילתיות, מאחר והוא קובע, בפעם הראשונה, הלכה מחייבת מאת בית המשפט העליון במחלוקת בדבר זכותה של האגודה לגבות תשלום ממי שפרש מן האגודה, וחובתו של הפורש מן האגודה להמשיך ולשלם עבור השירותים שמעניקה האגודה הקהילתית.
כזכור, שרשרת פסקי הדין של ביהמ"ש המחוזי בנצרת ("עפגין" – "שריד" "ציפורי") יצרה ספק משפטי בדבר חובתם של הפורשים מן האגודות הקהילתיות להמשיך ולשלם עבור השירותים שמעניקות האגודות.
עוד ייכתב רבות על פסק הדין, והוא ינותח מכל צדדיו והיבטיו, ואולם ניתן לפרט כבר כעת את הקביעות העיקריות והחשובות בפסד הדין:
אין מניעה שהאגודה הקהילתית תספק שירותים מוניציפליים שהם תוספת לשירותים המוניציפליים הניתנים ע"י הועד המקומי, ותשלום כזה אינו בגדר מס. (קביעה זו שמה קץ לטענות בדבר "השגת גבול" של האגודה הקהילתית לתחומו של הועד המקומי).
מכיוון שכך, אין מניעה שהאגודה תגבה תשלום זה מן החברים שפרשו מן האגודה, מכוח התחייבות חוזית, והתחייבות כזו מצויה הן בהסכמים עליהם חתמו המשתכנים עם האגודה, והן בתקנון האגודה שכוחו כחוזה.
חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 אינו חל על תקנון האגודה השיתופית ואף לא על הסכם המשתכנים.
בית המשפט מייחס משקל וחשיבות רבה לכך שבהליכי הקבלה הוסבר והובהר למשתכנים כי קבלתם ליישוב "משמעותה גם הצטרפות לקהילה ייחודית, השמה דגש על השתתפות שוויונית בעלויות השירותים הקהילתיים" וכולם הסכימו לכך בחתימתם על הסכמי ההצטרפות.
ביהמ"ש גם ביטל את קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי הסעיפים הרלוונטיים בהסכם אינם חוקיים בהיותם מאיינים את זכות היציאה מן האגודה, ובשל כך בטלים.
ביהמ"ש העליון קבע כי ביהמ"ש המחוזי "עירב מין בשאינו מינו", שכן התשלומים האלה מהווים תמורה עבור שירותים קהילתיים הניתנים לכל תושבי היישוב.
בכך "מחק" ביהמ"ש העליון את "כתם אי החוקיות" שהטיל ביהמ"ש המחוזי בנצרת בסעיפי ההסכמים המחייבים את התושבים להמשיך ולשלם גם לאחר פרישתם מן האגודה.
עוד התייחס ביהמ"ש העליון לסברה שלפיה, באפשרותה של האגודה להפריד מבחינה תקציבית בין השירותים השונים ולגבות מן התושבים אך ורק עבור שירותים שייבחרו ע"י כל תושב ותושב, ודחה אפשרות זו מכל וכל.
ביהמ"ש קבע כי "גביית תשלום נפרד בגין כל שירות ושירות חותרת תחת אורחות החיים ביישוב", אשר הוא "חיוני לגיבוש המרקם הקהילתי", וכי הפרדת השירותים והתשלום עבורם בהתאם לצריכה בפועל – "מאיינת אפוא את צביונו הייחודי של היישוב, המתאפיין בלכידות חברתית ותרבותית".
לפיכך, חייב ביהמ"ש העליון את התושבים שפרשו מן האגודה הקהילתית, להמשיך ולשלם את התשלום הקבוע בהחלטות האגודה.
בשולי הדברים נוסיף כי ביהמ"ש אישר את קביעת פס"ד "עפגין" כי אין לכרוך את הזכות הקניינית לבית ביישוב עם החובה להיות חבר באגודה הקהילתית, ואולם ביטל מכל וכל את קביעות פס"ד "שריד" ו"ציפורי", המונעות חיוב הפורשים מן האגודה הקהילתית בהמשך תשלומים לאגודות.
כאמור, עוד ייכתב רבות על פסק הדין, אשר אי אפשר להמעיט בחשיבותו, ואולם בשלב זה כדאי כבר להעיר כי קביעות מסוימות בפסק הדין חורגות מן ההקשר הישיר של פסק הדין, והן בעלות משמעות רבה מאוד להמשך התייחסות המערכת המשפטית לאגודות הקהילתיות, ולאגודות שיתופיות בכלל.
כך, למשל, הקביעה כי חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 אינו חל על תקנון האגודה השיתופית, ואף לא על הסכם המשתכנים.
כך גם הגיבוי המלא שנותן ביהמ"ש לערך של לכידות חברתית ותרבותית ביישוב, של אחריות שוויונית בנטל השירותים הניתנים ובמשקל שנותן בית המשפט לחיזוק ושמירת צביונו הייחודי של היישוב הקהילתי (כולל קיבוץ ומושב המאוגדים באגודה שיתופית קהילתית).
חיזוק עקרונות אלו, מן הסתם, ימשיך להשפיע על התייחסות עתידית של פסיקת בתי המשפט בסוגיות נוספות העוסקות בישובים הקהילתיים.
יש אפוא, לברך על החיזוק שקיבלו היישובים בהכרת ביהמ"ש העליון בעקרונות המהווים בסיס להמשך תפקודם הקהילתי, החברתי והתרבותי.
