גיליון 2/8
ביהמ"ש לענייני משפחה בקריית גת – בשבתו בבימ"ש אשדוד - קיבל תובענה של אב לסילוק ידו של בנו ממשק במושב. לטענת הבן הנתבע – הוא כלל לא פלש לבית אלא ניתנה לו ע"י אביו התובע הרשאה לעשות שימוש במשק, תוך הבטחה, כי בבוא היום תועברנה אליו הזכויות בו.
התובע, אדם מבוגר בשנות השמונים לחייו, הוא אביהם של הבן הנתבע ושל שישה ילדים נוספים, ובעל זכויות של "בר רשות" בנחלה במושב, הגיש תביעה במסגרתה עתר לסילוק ידו ולפינויו של הבן מן המשק השייך לו ולחיובו בדמי שימוש ראויים בגין השימוש אשר עשה הבן במשק בלא שקיבל הרשות לכך מידיו.
בכתב התביעה טען האב, כי הבן פלש במהלך שנת 2013 לבית, אשר לא נעשה בו עד אז שימוש למגורים כי אם כמחסן בלבד, ואף נהג בו מנהג בעלים, תוך שביצע בו שינויים בלא שקיבל הסכמתו לכך ובלא קבלת האישורים הנדרשים מהמוסדות המיישבים.
בכתב ההגנה, נטען בין היתר, כי: לאב אין זכויות במשק נשוא הסכסוך, שכן הוא בעל זכויות במשק נוסף, ורמ"י איננה מתירה לאדם להחזיק בו זמנית בזכויות ביותר ממשק אחד; הזכויות במשק התקבלו לכאורה בירושה מאביו (הסב) מכוח הוראות צוואה מזויפת ובלתי תקפה; התובענה הוגשה בשיהוי, שכן הוא מתגורר במשק 12 שנה והוא השקיע בבית כספים בסכומים גבוהים, שיפץ אותו ואף נשא בתשלומי ארנונה בגין השימוש בו.
הבן טען גם כי הוא מחזיק בבית מכוח הרשאה שניתנה לו ע"י אביו, התובע, כפיצוי על ההתעללות הקשה אותה ספג מהוריו לאורך כל ימי חייו, ובהתאם אף ניתן לו בשנת 1995 מסמך מיו"ר וועד האגודה דאז, בידיעת האב התובע, המאשר כי הבית בבעלותו. למעלה מכך, הבן טען כי אביו התחייב פעמיים להעביר לו את הזכויות במשק במסגרת שני הסכמים שנכרתו בניהם.
במקרה דנן, ביהמ"ש קיבל את גרסת האב לפיה הבן הנתבע פלש אל הבית והשתלט עליו בלא שניתנה לו רשות מפורשת או מכללא לעשות בו שימוש.
ביהמ"ש ביצע אבחנה בין רשות לשימוש במקרקעין מכוח הסכם ("רשות חוזית") המצמיחה למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין, לבין "רשות גרידא", הניתנת כביטוי של רצון טוב, מבלי שתצמח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין.
נפסק כי לא נכרת חוזה בין הצדדים – לא בראי דיני המתנה, דהיינו כהתחייבות של האב כלפי הבן ליתן לו הזכויות בבית או במשק במתנה ולא בדרך של מתן רשות לשימוש במקרקעין נושא המחלוקת. כן לא הוכח שניתנה לבן "רשות גרידא" (מתוך ביטוי לרצון טוב) להחזיק בבית. האב לא נתן לבן, אף לא במשתמע, רשות להתגורר בבית, ואף לא השתהה או ישן על זכויותיו בכל הנוגע לפינויו ממנו.
ביהמ"ש קבע גם כי המסמך שניתן לבן בשנת 1995 חסר תוקף לענין זה, שכן "האגודה נעדרת הסמכות לקבוע מעמדן או גורלן של זכויות במשקים חקלאיים. עסקינן, כידוע, במקרקעין שהם בבעלות המדינה ומנוהלים ע"י רשות מקרקעי ישראל, עת האגודה עצמה היא בת רשות במקרקעין. העברת זכויות במשקים חקלאיים אינה טעונה הסכמה של האגודה, כי אם לכל היותר המלצה או עמדה שלה ביחס להעברה המבוקשת."
עוד נקבע כי הבן לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענותיו בעניין ההשקעות שביצע בבית קודם להגשת התובענה והיקפן. לפיכך, גם לטענות הבן לפיהן הסתמך על הרשות שניתנה לו ע"י האב לעשות שימוש בבית ומשכך השקיע כספים לשם השבחתו ובכך שינה מצבו לרעה, אין להן על מה שתסמוכנה.
