גיליון 1/5
לפני כשבועיים (14.1.2018) נרשמה חוליה נוספת בפסיקה העוסקת באפשרות גביית כספים על ידי האגודה השיתופית הקהילתית.
בית משפט השלום בקריות פסק בת"א (קריות) 3464-02-16 הררית - אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בהר נטופה בע"מ נ' גיא ירסקי, בתיק הקשור עובדתית לפסיקת ביהמ"ש המחוזי משנת 2013 בפרשת ולנסי נ' "הררית" .
המדובר הפעם באחותה של התובעת בפרשת הררית הראשונה, אשר התגוררה בבית אחותה, נדרשה לשלם את דמי החבר באגודה, וסירבה בטענה שאינה חברת אגודה.
המיוחד במקרה זה הוא שה"ה ירסקי לא היו חברי אגודה ולא היו חתומים על כל הסכם עם האגודה, כך שלא ניתן היה לבסס חבותם על חבות חוזית.
ביהמ"ש ביסס את החבות על "חוזה מכללא" שנכרת בדרך של התנהגות ובלשון ביהמ"ש: .."מי שהצטרף לישוב קהילתי חזקה שהסכים לשאת בעלויות הדרושות כדי לשמור על רמת שירותים של הישוב – קשירת חוזה בהתנהגות". עוד הוסיף ביהמ"ש כי מאחר והתובעים ידעו כי וועד ההנהלה ינהל את היישוב הם מנועים מלטעון כנגד סמכותו לקבוע חובת תשלום עבור שירותים.
מכאן חשיבותו של פסק הדין הנוכחי, בכך שהרחיב את החבות גם כשאין היא נסמכת על הסכם חתום, אלא על "הסכם מכללא" בדרך של התנהגות, ובהיעדר הסכם חתום.
חשיבות נוספת לפסק הדין היא בכך שהחיל את חובת התשלום גם על תושבים שמתגוררים בנכס של חברים אחרים שמשלמים את דמי החבר.
ביהמ"ש חזר על ההלכה שנקבעה בפס"ד "הררית" הראשון לפיה:
"ההחלטה אם לחייב לפי "בית אב" או לפי "נכס" הינה החלטה של הגוף המנהל את היישוב, יש הגיון סביר שעומד מאחורי הדרישה לתשלום לפי "בית אב" ואין מקום להתערבות בית משפט בענין זה."
מכאן מסיק ביהמ"ש את חובתו של "בית אב" לשלם, גם אם חברי התא המשפחתי מתגוררים בנכס של "בית אב" אחר.
נקודה מעניינת נוספת היא התייחסות ביהמ"ש לדוקטרינה של "עשיית עושר ולא במשפט" כבסיס אפשרי נוסף לחיוב התובעים בתשלום:
כאן מצביע ביהמ"ש על כך כי בפרשת "הררית" הראשונה – השתית ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת למלשטריך) את חיוב הנתבעים גם על עילת "עשיית עושר ולא במשפט", על פי הנסיבות הספציפיות של המקרה.
לעומת זאת – בפרשת "שריד" בביהמ"ש המחוזי בנצרת – נדחתה דוקטרינה זו (כב' השופט ערפאת), ואילו בביהמ"ש העליון בפרשת "שריד" הושארה שאלה זו בְּצריך עיון ולא הוכרעה.
לכן, מצא ביהמ"ש השלום בקריות, בתיק הספציפי הזה, להסתמך על פסק דין "הררית" הראשון, בנימוק שמדובר באותם צדדים, והנסיבות העובדתיות בשני פסקי דין "הררית" – הן אותן נסיבות.
יחד עם זאת – ניראה כי ברמה המשפטית עקרונית – סוגית ההסתמכות על דוקטרינת "עשיית עושר ולא במשפט" – נותרה עדיין ללא הכרעה של ביהמ"ש העליון.
