לאחרונה ניתן פסק דין בתביעה כספית מאת ביהמ"ש השלום בנצרת, אשר עניינה בקשת ילדיו של חבר קיבוץ לקבל את כספי קרן הפנסיה אשר נצברו לזכותו של אביהם המנוח (להלן: "התובעים").
מהרקע העובדתי שתואר בפסק הדין עולה כי בשנות ה – 90 נחתם הסכם בין הקיבוץ לחבריו, אשר במסגרתו התחייב הקיבוץ להפריש לחבריו כספים לקרן פנסיה, כאשר הקיבוץ ייחשב כ"מוטב" לצורך קבלת כספי הפנסיה. לפי ההסכם, בפטירתו של החבר הכספים יעברו לרשות הקיבוץ ואילו בחייו ישמשו כמקור בידי הקיבוץ להבטחת מחייתו של החבר (להלן: "ההסכם").
ואולם, בשנת 2007, עת הקיבוץ קיבל סדרת החלטות על שינויו אורחות חייו ושינוי סיווגו מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש – הוחלט כי החברים יהיו אחראים על צבירת החיסכון הפנסיוני באופן שבו הזכויות הפנסיוניות עוברות לידי החברים עצמם (להלן: "ההסדר").
הרקע למחלוקת נבע מכך שסורבה בקשתם של יורשי המנוח חבר הקיבוץ לקבל את כספי הפנסיה, ובהמשך התברר שהקיבוץ משך לידיו את כספי קרן הפנסיה שנצברו על שם המנוח.
התובעים עתרו בתביעה לקבלת מלוא הסכומים שנצברו לטובת אביהם המנוח בקרן הפנסיה, וכן סכום נוסף שהיה על הקיבוץ להעביר לקרן הפנסיה, על פי החלטת הקיבוץ עצמו, לצורך השלמת הגירעון האקטוארי בקרן הפנסיה. לטענתם, היקף ההפקדות שהופקדו ע"י הקיבוץ במהלך השנים, היה נמוך מהסכום שנדרש כדי להבטיח לחברי הקיבוץ את שיעור הפנסיה שהציב לעצמו הקיבוץ כפנסיית יעד.
מנגד טען הקיבוץ כי התובעים זכאים רק לסכומים שהופקדו ע"י אביהם המנוח בפועל החל מכניסת ההסדר לתוקף ועד למועד פטירתו, ואילו הכספים שהפקיד הקיבוץ לטובת החבר עד ההסדר שייכים לקיבוץ ולא ליורשים.
המחלוקת העיקרית אליה נדרש ביהמ"ש עסקה בשאלה האם התובעים זכאים לקבל את מלוא הסכומים שנצברו בקרן הפנסיה או רק את אותם הכספים שהופקדו בקרן הפנסיה לאחר קבלת ההסדר, כלומר לאחר 2007?
וכן האם זכאים התובעים לקבל את סכומי ההפקדות להשלמת הגירעון האקטוארי בקרן הפנסיה, שלטענתם היה הקיבוץ חייב להפקיד?
ביהמ"ש קיבל באופן חלקי את התביעה וקבע כי:
- באשר לזכות התובעים על הכספים בקרן הפנסיה – בשל היעדר ביסוס ראייתי בהסכם, בהסדר, או בתקנון הקיבוץ – דחה ביהמ"ש את טענת הקיבוץ וקבע כי מלוא הסכום שנצבר בקרן הפנסיה שייך ליורשים.
- באשר לזכות התובעים לקבל השלמות לכיסוי הגירעון האקטוארי בקרן הפנסיה: נדחתה טענת התובעים, ונקבע כי מאחר ועפ"י תקנון הפנסיה של הקיבוץ, אחוז ההפרשות המגיעות לחבר לצורך השלמה לפנסיית היעד משתנה בהתאם לאופי עבודתו של החבר (אם עצמאי או שכיר), ואילו במקרה דנן אין כל נתון עובדתי שיש בו כדי לשקף את גובה ההשתכרות של המנוח בכל אותם שנים, הרי שהתובעים לא הצליחו להוכיח את זכאותם.
נוסף על כך, נימק ביהמ"ש את החלטתו, בכך שהוראות תקנון הפנסיה באשר לגובה ההשלמות לפנסיית היעד אם אכן הן נדרשות, כפופות להחלטות הקיבוץ ולתקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005, לפיהן, על הקיבוץ להבטיח את צורכי חבריו שבגיל הפרישה באופן שלא יפחת מגובה סכום הגמלה הפנסיונית אשר עמדה על שיעור של 35% במועד קבלת התקנון.
