גיליון 2/6
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב – יפו דחה תביעת זוג חברי מושב באזור השרון, אשר הודיעו על פרישתם ממנו, להורות למושב ולרשות מקרקעי ישראל לסמן את שטח הקרקע החקלאית (חלקה ב') המגיע להם לפי החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 970, תוך גריעתו משטח המשבצת ולהעבירו לחזקתם.
ההוראה בהחלטה מספר 970 שעל בסיסה נשענו התובעים – היא הוראה המסדירה את זכויותיו של בעל נחלה אשר הפסיק את חברותו באגודה ובה נקבע בין היתר כי "האגודה תהיה חייבת להעמיד לרשות בעלי הנחלות קרקע לעיבוד חקלאי המהווה את נחלתם לפי גודלה, בהתאם למכסת הקרקע שנקבעה לנחלה באותו יישוב ובמסגרת הכוללת של משבצת האגודה".
התובעים ביקשו למעשה להעביר לחזקתם גם את חלקת העיבוד של נחלתם – חלקה ב', וזאת חרף העובדה שחלקות ב' של הנחלה עובדו כל העת במשותף, ומעולם לא הועמדו לרשות החברים לשימוש עצמי.
כן דרשו גם לקבל את שווי מנייתם וחלקם בהון האגודה.
המושב טען כי החלטה מס' 970 חלה, אם בכלל ביחסים שבין המתיישב (המושב) לרמ"י, ואין בה כדי לפגוע או להתערב ביחסים החוזיים שבין המושב לחבריו, וכן לאור העובדה שהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 823, מקנה למושב את הזכות להחליט שלא לחלק את החלקות החקלאיות לחבריו.
עוד טען המושב כי הוא התנהל ומתנהל למן יום היווסדו כ"מושב שיתופי", באופן שחלקות ב' ו –ג' עובדו והוחזקו כל העת על ידו, ולא חולקו לחברים לעיבוד עצמי בנפרד.
רמ"י מצדה טענה מצדה כי החכרת חלקות עיבוד למתיישבים, לא ניתנת ליישום עפ"י החלטה מס' 970, וזאת מאחר שהחכרה זו מותנית בעריכת פרצלציה בפועל של כלל החלקות החקלאיות כמתחייב מהחלטה מס' 823, ומאחר שזו לא בוצעה, דין התביעה להידחות.
ביהמ"ש כאמור דחה את התביעה, וזאת בשל נוהג מחייב שהשתרש במושב שלא לבצע פרצלציה בחלקות ב' של הנחלה ולא להקצותן לשימוש של החברים, וכי אלה ימשיכו להוות אמצעי ייצור במשותף לטובת הכלל.
וכן ככל שהתובעים מבקשים לבטל את הנוהג המחייב שהשתרש במושב – שומה עליהם לנקוט בהליך מתאים במסגרת האסיפה הכללית ולשנותו וכזאת לא נעשה.
באשר לאמור בחלטה מס' 970 – קבע ביהמ"ש שאין בה כדי להעניק למתיישב הפורש זכויות עודפות על אלה המוענקות לחברי אגודה האחרים, ואין בה כדי לאיין את המערכת החוזית הקיימת בין האגודה לחברים. בהינתן, כי במקרה זה, חלקות ב של הנחלה, מעולם לא הוקצו למי מחברי האגודה בהתאם לנוהג שהשתרש – ברי כי התובעים לא "רכשו זכויות יתר על פני המתיישבים האחרים, רק בשל הפסקת חברותם באגודה.
יחד עם זאת, ביהמ"ש הצהיר כי התובעים זכאים להפסיק את חברותם באגודה – וכי הם זכאים לפדיון מנייתם וחלקם בהון האגודה – בהתאם לסכום שייקבע על ידי רואה החשבון של האגודה.
