בפסק דין שניתן לאחרונה מאת ביהמ"ש המחוזי בנצרת - נדחתה תביעתם של 2 קיבוצים להצהרה כי הם רכשו זכויות בקרקע הרשומה בבעלות קק"ל, וזאת בטענה שמייסדיהם נטלו חלק במימון רכישת הקרקע ובהשקעות בה. התביעה נדחתה הן מחמת התיישנות והן משום שלא הוכחה רכישת האדמות.
הקיבוצים ביקשו להצהיר, ביחס לשטח המחנה, כמו גם יתר שטחי הקיבוצים, כי עומדת להם זכות בעלות, ולחלופין זכות חכירה לדורות, מתחדשת ומהוונת, בדומה למגזר העירוני. כמו כן הם ביקשו לכלול מספר תנאים בחוזה החכירה המהוון, ובין היתר, גם תשלום של מלוא ההשבחה, אם ישונה ייעוד הקרקע.
מפי הקיבוצים נטען בין היתר, כי נוכח החזקתם בקרקע החל משנת 1922, השתתפותם במימון הרכישה וההשבחות, ואינטרס ההסתמכות, אין להתייחס אליהם כברי רשות, אלא כבעלי זכות חכירה לדורות המתחדשת לצמיתות, ואת השקעותיהם במרוצת השנים יש לראות כתשלום היוון מלא של זכויות החכירה.
עוד טענו הקיבוצים כי את רישום זכותה של הקק"ל כבעלים יש לפרש כרישום בנאמנות לטובת הקיבוצים, ולא כבעלים כפשוטה.
כנגד טענות הקיבוצים – העלו קק"ל ורשות מינהל מקרקעי ישראל טענות סף שונות ובראשן טענה להתיישנות התביעה, בשל חלוף כתשעים שנה מעליית המתיישבים לקרקע ועד להגשת בירור התביעה.
אף שביהמ"ש הכריע בשלב מוקדם של פסק הדין כי התביעה התיישנה, בחר להמשיך ולדון בתביעה גופא, וזאת לאור המשאבים הרבים שהשקיעו הצדדים בניהולו של ההליך, וכן בשל התחקיר ההיסטורי המעמיק שנמשך על פני שנים.
לגופו של עניין דחה ביהמ"ש את טענת הקיבוצים לאור כך שהכספים שגייסה קק"ל לשם מפעל גאולת האדמות בארץ ישראל התקבלו לא רק מהקיבוצים התובעים אלא גם מקהילות אחרות, וכי כספים אלה שימשו לביסוס הקבוצות באדמותיהן ולא כתשלום עבור רכישת האדמות. כמו כן, מייחס בית המשפט משקל לכך כי המערכת ההסכמית בין קק"ל לתובעים מציינת את מעמדם של התובעים כחוכרים, ואת זכות קק"ל להשיב לידיה את האדמות.
יש לציין כי בית המשפט דחה את הטענה כי קק"ל למעשה היה נאמן של הקיבוצים, וכן דחה את הטענה כי ניתן לרכוש זכויות בקרקע מכוח ההשקעה בהן במשך השנים, בין היתר בציינו כי ההשקעה בקרקע היתה תמציתו של המפעל הציוני ואפיינה את כל המגזר ההתיישבותי.
אף שפסק דין אינו ממש תקדימי, יש לייחס השפעה רוחבית לניסיונות בעתיד לטעון לבעלות מכוח השקעות בקרקע, או לסטטוס של הקק"ל כנאמנה בלבד על זכויות היישובים.
