משרדנו זכה בתיק בסוגית הוצאת לשון הרע (תביעת דיבה).
אנו יצגנו אדם אשר ריכל על אדם שלישי במסגרת שיחה פרטית שניהל עם אדם שאותו החשיב כחברו הטוב. מסתבר ש"החבר" לא היה אלא חוקר פרטי שנשכר ע"י האדם שהושמץ. החוקר הקליט את השיחה ללא ידיעתו של המשמיץ, והציג את תמליל השיחה לאדם ששכר את שירותיו ("המושמץ").
המושמץ הגיש תביעה בגין הוצאת לשון הרע כנגד הלקוח שלנו.
כב' השופטת איילת דגן מבימ"ש השלום בחיפה דחתה לחלוטין את התביעה, לאחר שקבלה את הטיעונים שהעלינו. השופטת קבעה, בין היתר, כי הדברים שנאמרו, על אף שבאופיים מתאימים להחשב כ"לשון הרע" נאמרו בשיחה אישית בין חברים, וככאלה אינם עונים להגדרה של לשון הרע לפי החוק כדברים "שנועדו להשפיל ולבזות את התובע בעיני הבריות".
השופטת הוסיפה וקבעה שאם תתקבל התביעה עלול להיווצר מצב בו אנשים יפחדו לשוחח בצורה חופשית בשיחות פרטיות עם מי שנחשב בעיניהם כחברים, מחשש שמא יתבעו על הוצאת דיבה. זה מצב שהמחוקק לא התכוון אליו.
פסק דין זה הינו תקדימי וחשוב, שכן הוא קובע מה יחשב כלשון הרע במיקרה גבולי
