נכתב ע"י עו"ד דורון גושן, והתפרסם בבטאון לשכת עוה"ד בחיפה "בדלתיים פתוחות"
בני משפחה אחת רשומים כבעלים במושב בחלקת קרקע.
לאחד האחים חלק זניח ביותר, בעוד האחרים הינם בעלי רוב הזכויות בנכס.
חוסר שיתוף הפעולה של האח מונע מן היתר לממש את זכויותיהם בנכס, ולכן הגישו תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין.
התביעה הוגשה, כמובן, לבית המשפט לענייני משפחה, שכן הצדדים לה הינם בני משפחה אחת.
האח הסרבן לא הגיש כתב הגנה. לפיכך הוגשה בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. שופטת ביהמ"ש לענייני משפחה סרבה לתת פסק דין.
בהחלטה ארוכה ומנומקת היא הסבירה שעל אף שתקנות סדר הדין האזרחי מלמדות שאין לבית המשפט שיקול דעת שלא לתת פסק דין במצב של העדר כתב הגנה – היא לא מחוייבת לכך.
הקמת בית הדין לענייני משפחה, כך כתבה, יצרה מהפכה כללית בענין חלותם של ענייני סדר הדין והפרוצדורה.
הכללים היחידים שלאורם מחוייב ביה"ד לנהוג הם "הדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשות משפט צדק", והמטרה היא: "פתרון כולל ויעיל של בעיות במשפחה".
לפיכך, החליטה השופטת להמתין עד לישיבת קדם המשפט, ורק אם עד לאותו מועד לא יוגש כתב הגנה היא "תשקול אפשרות לאפשר לתובעים להוכיח תביעתם במסגרת קדם המשפט".
ישיבת קדם המשפט, יש לציין – קבועה לעוד חמישה חודשים (כשבעה חודשים לאחר מועד הגשת התביעה)! עד אז נדונים התובעים להמשיך ולהמתין, באין יכולת לממש את זכויותיהם בנכס השייך להם, ובלי לקבל סעד מבית המשפט!
במקרה אחר, שבו טפלתי, התגלע סכסוך בין שני אחים בקשר לזכויותיהם הקנייניות בנחלת הוריהם המנוחים במושב.
שופטת ביה"ד לענייני משפחה שלחה אותם לגישור – שלא צלח.
כששבו אליה – חזרה והכריחה אותם להמשיך בהליכי הגישור. כשנכשל שוב הגישור והצדדים שבו ובקשו לקיים את ההתדיינות בבית המשפט – הודיעה להם השופטת כי "זה לא המקרה שיש לתת בו פסק דין", וקיימה הליכי "מעין גישור" באולמה.
בסופו של דבר הסכימו הצדדים להצעה שהעלתה וסיימו את התיק בפשרה, וזאת רק משום שהבינו שהשופטת נחושה בדעתה לסיים את התיק ב"הסכמה משפחתית" ולא בניהול משפט על פי כללי הפרוצדורה.
שתי דוגמאות אלה ממחישות מצב בלתי נסבל שנוצר במערכת בתי המשפט לענייני משפחה.
החטא הקדמון הוא בקביעה שכל סכסוך שהצדדים לו הם בני משפחה ידון בבית משפט זה – ללא הבחנה מהי מהות הסכסוך, מי הם הצדדים לו ומהם קשריהם המשפחתיים, והאם הוא ראוי מעצם טיבו להידון בערכאה זו.
כך קורה שעניינים וסכסוכים מסחריים לחלוטין, שאין בינם לבין קשרי המשפחה שבין המתדיינים ולא כלום – מובאים לבית משפט זה.
אך ההתייחסות לסכסוך והטיפול בו ע"י השופטים – נעשים בכלים שכלל אינם מתאימים לאותו סוג סכסוך.
שופטי ביה"ד לענייני משפחה דנים בקשת רחבה מידי של נושאים ומחלוקות משפטיים שכל המאחד אותם הוא רק העובדה המיקרית שהצדדים המתדיינים הינם בני אותה משפחה!
הכוונה של מקימי בית המשפט לענייני משפחה היתה שתיווצר ערכאה מתמחית בתחום.
ערכאה שתתמחה בדיונים בענייני אישות, מזונות, צוואות וירושות – נושאים שאכן להם יפה ביותר דרך הגישור, הפישור, וההסכמה המשותפת. לתכלית זו גם מתאימה חריגה מוחלטת מכללי הפרוצדורה המקובלת במשפט האזרחי.
במקום זאת קבלנו ערכאה המתנהלת בצורה שונה ונפרדת משאר ערכאות המשפט האזרחי, בפרוצדורה מקרית לחלוטין המשתנה לפי נטיות לבו וראות עיניו של כל שופט.
יש להזכיר לשופטי ביהמ"ש לענייני משפחה כי מתדיינים שהגיעו לאולמם בשל סכסוכים שעילתם מסחרית, קנינית, שטרית או חוזית – מבקשים למצוא מולם שופט שידון בעניינם בצורה תכליתית ומשפטית, ינהל משפט, ויתן פסק דין. הם אינם מחפשים לעצמם פסיכולוג, מגשר, או עובד סוציאלי – את אלה יכולים הם למצוא מחוץ לכתלי בית המשפט!
עוד יש להזכיר כי מתדיין שבא בפני השופט ובפיו בקשה שטענותיו ותביעותיו ידונו – מבקש לקבל סעד משפטי. הוא אינו מבקש שאותו שופט יכפה עליו "פתרון כולל ויעיל של בעיות המשפחה", כדברי השופטת בדוגמא הראשונה שהבאתי, ואינו מוכן לשמוע שעליו לוותר על טענותיו הצודקות משום ש"גם כאשר תצאו מאולם זה, עדין תשארו לנצח בני משפחה…".
נראה שהגיע הזמן להחזיר על מכונה את ההפרדה הנכונה והעניינית:
סכסוכים שעניינם דיני אישות, גירושין, מזונות, צוואות וירושות – לבית הדין לענייני משפחה, על נוהליו המיוחדים.
כל שאר הסכסוכים – יוחזרו לביהמ"ש האזרחי הרגיל בלי קשר לקשרים המשפחתיים, שקיימים אולי רק במקרה, בין הצדדים המתדיינים.
